החלטה בתיק ס"ע 46124-10-10

1.         בפני בקשת המבקשים לביטול פסק דין שניתן ביום 30/5/11 במעמד צד אחד. פסק הדין ניתן לאחר שהנתבעים( המבקשים בבקשה זו)  לא התייצבו לדיון.

2.         המבקשים טוענים כי לא קיבלו זימון לדיון ביום 30/5/11 והחתימה שמופיעה על גבי הזימון אינה חתימת עובדות משרדם ואין להם הסבר ביחס לחותמת החברה המופיעה על אישור המסירה. בדיון בפני היום העיד מבקש 2 שהוא מנהלה של המבקשת  1 כי התובע- המשיב לא עבד אצל הנתבעים ואינו מכיר אותו כלל. כמו כן  טענה ב"כ המבקשים כי הזימון אשר נשלח למשרד המבקשת ממילא לא יכול היה להיות זימון כדין למבקש 2 מאחר ולעובדות משרד מבקשת 1 אין יפוי כח ממבקש 2 באופן אישי.

3.         המשיב מתנגד לבקשה וטוען, כי המבקשים לא הביאו כל ראיה כי מישהו זייף את החותמת שלהם, לא הוצג כל אישור מרשות הדואר כי הוגשה תלונה בעניין וממילא המבקשים לא פירטו בבקשתם כל עילת הגנה.

4.          תקנה 50 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין) התשנ"ב - 1991מסדירה את דרכי ביטול פסק דין שנית בהעדר צד. במקרה שלפנינו, לא הוכח כי פסק הדין הומצא לידי המבקש. בית המשפט העליון ברע"א 19580/00 אריה נדב נ' סלון מרכזי עסק בדחיית תביעה מטעמים של סדר הדין , אולם ההכרעה רלבנטית גם לצד השני, בקבלת תביעה מטעמים של סדר דין :

"אכן, בדחייתה של תובענה מטעמים שבסדר הדין, אשר אינם יורדים לגופה של העילה המשפטית הנטענת בה, יש כדי לגרום לפגיעה קשה בזכות הגישה לערכאות, שהינה זכות יסוד. החלטה שיש בה כדי לשלול את מימושה של זכות-יסוד זו, שקולה מבחינת תוצאתה האופרטיבית לשלילת הזכות המהותית שמכוחה מבקש אדם סעד מבית-המשפט, וזאת אף מבלי להיזקק לבחינת העילה הנטענת לגופה. תוצאה זו קשה היא, ויש בה, במידה רבה, כדי לסכל את תכליתו הבסיסית ביותר של ההליך השיפוטי, להכריע בסכסוכים בהתאם לזכויותיהם המהותיות של בעלי-הדין, ולהביא לאכיפת שלטון החוק.

יתרה מזאת, בית המשפט, ככל רשות שלטונית אחרת, מחויב לעשות שימוש בסמכויותיו באופן העולה בקנה אחד עם עקרון המידתיות. בהקשר הנדון, משמעות הדבר היא שגם אם נתקיימו התנאים הפורמליים לדחיית התובענה, אין בכך משום סוף פסוק. שומה על בית המשפט להוסיף ולבחון האם קיימים אמצעים חלופיים, העשויים אף הם לרפא את הנזק שנגרם על ידי הפגם הדיוני, אך בכוחם למזער את הפגיעה בזכות היסוד. בפרט, בדרך כלל ראוי הוא כי בית המשפט יחייב את הצד המפר בתשלום הוצאות המשקפות את הנזק שנגרם על ידו, אך בה בעת יאפשר לו להמשיך ולנהל את ההליך ולמצות את יומו בבית המשפט".

5.     בעקבות דברים אלו, שב בית הדין הארצי ונתן משנה תוקף למגמה זו, וביטוי לכך אנו מוצאים בפסק דינה של כב' הנשיאה בעניין רולס יוסף אדריכלים בע"מ נ' דב חוסטצקי (ע"ע 1462/02):

"בית דין זה חזר ושנה לא אחת, כי בפגם של פרוצדורה אין כדי לפגוע בזכות החוקתית של מיצוי הדין, ומרכיב מהותי הימנה היא זכותו של בעל דין להביא את גרסתו בפני בית-הדין, בטרם הכרעה. אכן, ייתכנו גם ייתכנו מקרים בהם התנהגותם של בעלי הדין, או מי מהם, תחייב הפעלתה של הסנקציה הקבועה בתקנה 49 לתקנות. אולם, אין לדבוק במורה הדרך הפורמאלי בלבד, אלא ליתן את הדעת לכלל נסיבותיו של המקרה, באופן שהצדק לא רק ייעשה, כי אם גם ייראה.

בענייננו, כאמור, אין נסיבות המקרה בכללותן מצדיקות סגירת דלתות בית-הדין בפני החברה ושלילת זכותה למיצוי הדין ".(סע' 9 לפסה"ד).

(וכן ראו : ד"ר יצחק לובוצקי בספרו סדר הדין במשפט עבודה הוצאת ניצן מהדורת 20114 פרק 14 עמ' 19-22).

6.     בבוא בית הדין לבחון בקשה לביטול פסק-דין שניתן שלא בפניו של בעל-דין, עומדות בפניו שתי אפשרויות: 

האחת- ביטול מתוך חובת הצדק, אשר מחויב כל אימת שנפל פגם בהליך, אשר הביא למתן פסק-הדין כגון: העדר המצאת הזמנה לדין של מבקש הביטול.  

השניה- ביטול על-פי שיקול דעתו של בית-המשפט: כאשר לא נפל פגם בהליך שהביא למתן פסק-הדין, נתון ביטול פסק-הדין לשיקול דעתו של בית-המשפט.

              במסגרת הפעלת שיקול דעת זה, על בית-הדין לבחון ולהעביר הבקשה שני מבחנים:-

א.       על שום מה נמנע בעל הדין מלהתייצב או מלהתגונן בתביעה.

ב.        מהם סיכויי ההצלחה של הנתבע, אם יבוטל פסק-הדין.

השאלה השניה היא עיקר ואילו לראשונה - חשיבות משנית. ככל שסיכויי ההצלחה גבוהים יותר, כך קטן משקלה של הסיבה למחדלו של המבקש. ואולם, על המבקש את ביטול פסק-הדין להתכבד ולהראות, כי לגופו של עניין, עשוי הביטול להצמיח תועלת וצדק. (ראה לענין זה, ד"ר אליהו וינוגרד, "תקנות סדרי הדין" (הוצאת הלכות), בעמ' 462-457 וכן ד"ר יצחק לובוצקי, "סדר הדין במשפט העבודה" (הוצאת ניצן), בעמוד 19-2218-19 בפרק 14).  

7.          באשר לסיבה לאי ההתייצבות, טוען המבקש, כי לא זומן לדיון, כמו כן טוען שלא העסיק וכן המבקשת לא העסיקה את המשיב ולכן גם לגופו של עניין אין כל יריבות בין הצדדים.

8.         נטל ההוכחה כי לא היתה מסירה כדין וסתירת החזקה כי פסק הדין ניתן כדין רובץ לפתחם של המבקשות (ראה סעיף 24 לפסק הדין בע"ר 10963-05-11 שניתן ביום 24/7/11). אני סבור כי המבקשת 1 לא עמדה בנטל זה. מנהל המבקשת אישר שחותמת החברה היא החותמת על גבי אישור המסירה ולא הוצגה כל ראיה כי הוגשה תלונה למשטרה או פנייה לרשות הדואר בעניין.